1:25:01
הם היו ממש מעליי
והלכו בעיקבותי
1:25:04
ואני כרעתי וזחלתי למטה
1:25:08
בעודי בטוח לגמרי שהם
הרבה הרבה מאחורי
1:25:13
ואני זוכר שחשבתי אז: "זה ממש
." מטומטם אז הם יבואו להציל אותך
1:25:19
ואני חושב ששכנעתי את עצמי
שהם בעיקבותי
1:25:21
כי הם לא רצו להביך אותי
כי השתנתי במכנסיים ובכיתי
1:25:28
לא יודע כמה זמן זה
ארך, אולי שעה
1:25:33
האמנתי בזה ולגמרי כאילו
כמו בלון מחשבה כזה שקופץ
1:25:41
אז הבנתי שהם לא מאחורי בכלל
הייתי שבור לגמרי
1:25:58
היה 4 בבוקר
כשהגעתי לאגם
1:26:04
לא הבנתי כלום מהמשפט הזה
אין כל קשר בין המילים
1:26:08
וזה ממשיך בהקשר למשפט הקודם
1:26:09
אני אוכל להציץ בעמק
איפה שהיה המאהל שלנו
1:26:13
בעצם, אוכל לראות
אוהלים
1:26:17
זאת היתה הפעם הראשונה
שחשבתי על זה
1:26:19
חשבתי:" אני יכול לעשות את
"המרחק הזה,אני יכול
1:26:26
באותו רגע עלתה לי מחשבה
...במקביל
1:26:30
"?יהיה שם מישהו בכלל"
1:26:34
חשבתי, "ישו, זה היום
הרביעי מאז שראיתי את שמעון"
1:26:40
והצלחתי לעבוד על עצמי
"?למה לעזאזל שיהיו שם"
1:26:47
ידעתי שיחשיך ב-6 אז מיהרתי
"חייב להגיע לשם,חייב להגיע לשם"
1:26:51
ניסיתי לעשות זאת
הכי מהר שיכולתי